יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

סיפורו של יעקב וייסבורד - יהלומן בבורסת היהלומים 
ביום זה, בו אנו מתייחדים עם זכרם של ששת מליוני היהודים שנרצחו בשואה, חובתנו לזכור גם את אלה ששרדו. להכיר ולזכור את ייסורי התופת שעברו, את המציאות הבלתי נתפסת שאתה נאלצו להתמודד מדי יום ואת אבדן היקרות והיקרים להם מכל. עלינו להקשיב לסיפורים האלה, כל עוד יש מי שיספר לנו אותם.

יעקב וייסבורד למשל, יהלומן כבר למעלה מ - 50 שנה, נושא עמו יום יום סיפור חיים מרגש וכמעט בלתי אפשרי שנחבא מאחורי זוג עיניים מחייכות, משפחה אוהבת ונכדים שמהווים בשבילו אוויר לנשימה.

יעקב, יליד איטליה, היה בן שנה וחצי בלבד כשריכזו את היהודים בצפון איטליה, רגע לפני ששלחו אותם ברכבות המובילות לאושוויץ. יעקב משחזר: "הייתי עם אמי ואחותי. אחותי, שהייתה אז בת 5, שיחקה עם בנו של אב הבית האיטלקי שהתנדב בשירות ה- SS. כשהגיעו המשאיות לאסוף את היהודים, החליט אב הבית להחביא אותנו במרתף. כיוון שהופענו ברשימה חיפשו אותנו מספר דקות, ולבסוף החליטו לצאת לדרך בלעדינו".

יעקב ומשפחתו התגלגלו ממקום למקום, "אמי ברחה איתנו בשלג והלכנו לאיבוד. למזלי, הכפפה שלי נפלה מידי והפרטיזנים ביער הצליחו להתחקות אחר צעדנו, למצוא אותנו ולהציל אותנו מהקור העז". בהמשך, יעקב, אחותו ואמו מצאו את עצמם באזור הנמצא תחת חסות הכנסייה. יעקב נשלח למנזר, אמו ואחותו התגוררו יחד במלון דירות והוא הגיע אליהן בסופי השבוע. "הגעתי למנזר בגיל 4 לערך והייתי משוכנע שאני נוצרי", מספר יעקב. "נישקתי כל בוקר את הצלב, אימצתי מנהגים נוצרים ולא הבנתי מדוע כל הילדים מציקים ולועגים לי". התברר שכל הסובבים אותו ידעו שיעקב ומשפחתו יהודים, ורק הוא לא.

הסיפור כמובן לא מסתיים כאן, וידרשו דפים רבים כדי לכסות את קורות חייו המרתקים של יעקב, שזכו לתיעוד מלא ביד ושם. בסופו של דבר, הודות לאב הבית האיטלקי, הפרטיזנים, עובדי המנזר, האומץ והתושייה של יעקב, אחותו ואמו הם הגיעו לארץ בשנת 1949 וניצלו מהזוועות.

יעקב סיפר את סיפורו למשפחה שהקים עם השנים, וחלקם לא האמינו לפרטים ולתיאורים, בטיעון שהיה קטן מידי כדי לזכור באופן פרטני ומדויק כל כך - עד שהגיעו אתו לטיול שורשים באיטליה. המשפחה התחקתה אחר המסלול שעבר בשואה והוא אכן זכר כל פרט: "אשתי לא האמינה למראה עיניה" יעקב מספר.

כשיעקב עלה לארץ הוא רצה להיות הכי חזק, גדול וטוב, והתקדם לאט לאט עד שהגיע לענף היהלומים. "לא החסרתי יום מעבודתי, מלבד ימי מילואים, ועבדתי שעות רבות בבית עם מכונת החיתוך שרכשתי, כדי שאוכל לפרנס את משפחתי בכבוד". אמר יעקב והוסיף: "היום הדבר החשוב ביותר עבורי הם עשרת נכדיי האהובים, ואין דבר טוב וחשוב יותר מהחיבוק שלהם".

זוכרים את שמונת האחים של חנה ברק חוקי, אמו של יעקב, שנספו בשואה ואת ששת מיליוני קרבנות השואה. יהי זכרם ברוך.