הנגיד שיבח את אנשי המערכת הבנקאית ואת אנשי הפיקוח על הבנקים על דרך
התפקוד שלהם בשנה האחרונה, ועל היכולת שלהם לשמור על מערכת הבנקאות תחת תנאים קשים
ביותר. מצד שני, ציין הנגיד שעדיין
הנגיד הזכיר שנקודת הזמן בה התקיים כנס זה בשנה שעברה, הייתה
תקופה קשה מאוד מבחינת המשבר הפיננסי. בנק ישראל ובנקים מרכזיים אחרים בעולם החלו
כבר להגיב למשבר באופן אינטנסיבי, מדינות ה-G20 גיבשו אסטרטגיית פעולה משותפת,
אבל לא ניתן היה עדיין להצביע על התוצאות של פעולות אלו. ואילו היום, ניתן
לקבוע שצעדי המדיניות החריגים אכן פעלו: הכלכלה העולמית מתחילה לצמוח, והמשק
הישראלי יוצא מהמיתון בצורה טובה יותר מרוב הכלכלות המפותחות.
בהתייחסו למצבה של כלכלת ישראל, ציין הנגיד את העובדה שתהליך
ההצטרפות ל- OECD מתקדם בצורה משביעת רצון. הצלחת תהליך זה תתרום לישראל גם מבחינה
פיננסית, גם מבחינת ייעול תהליכים וצמצום הבירוקרטיה, וגם מבחינת מיצובה של ישראל
בין מדינות המערב המפותחות – שם מקומה הטבעי. הנגיד ציין את חשיבותה של המשמעת
פיסקלית, תוך שאנו ממשיכים להשקיע בתחומים שהם חשובים לצמיחה בטווח הארוך: השקעה
בהון האנושי, בהפחתת הבירוקרטיה, במחקר ופיתוח, וכו'. במקביל, הדגיש הנגיד את
הצורך בקיומה של מדיניות מוניטרית מדורגת, שתמשיך לתמוך בצמיחה אך תאפשר
להחזיר את האינפלציה אל תוך תחום היעד שקבעה הממשלה.
הנגיד ציין את העובדה שמערכת הבנקאות נמצאת במצב טוב: יחסי ההון
מתאפיינים ביחס הון ראשוני גבוה ובניהול איכותי. כתוצאה מעבודה מאומצת של הבנקים
ושל הפיקוח, הבנקים הישראלים יאמצו בתחילת 2010 את גישת באזל 2, בדגש על ההשלכות של
גישה זו על מערך ניהול הסיכונים. בנוסף, על פי נתוני בנק ישראל, העמלות
שהבנקים גובים מלקוחותיהם ירדו לאחרונה.
עם זאת, הנגיד מנה סוגיות רבות הקשורות למבנה המערכת הבנקאית
בפרט והמערכת הפיננסית בכלל, שמצריכות התייחסות בעתיד הקרוב. בין היתר התייחס הנגיד
למידת הריכוזיות של המערכת הבנקאית, לשאלת התמהיל המועדף של בנקים גדולים לעומת
קטנים, ולשאלת מבנה הפיקוח על המערכת הפיננסית. הוא ציין שבעולם נעשית כעת
עבודה בהיקף עצום, גם בהקשר של ועדת באזל לפיקוח על הבנקים וגם במסגרת ה- Financial
Stability Board, והשאלות העיקריות שנשאלות שם עוסקות בהון וביחסי הון,
בטיפול בפרו מחזוריות בהקשר של הון והפרשות, בצורך בקביעת שיעורי נזילות, בסוגיות
של ממשל תאגידי, בשאלת ההתייחסות לבנקים שהם "גדולים מדי מכדי ליפול" (בהקשר
זה ציין הנגיד שמיזוג בין בנקים עשוי ליצור תחרות בטווח הקצר אך בטווח הארוך השוק
יחזור לשיווי משקל חדש, לכן יש לבחון מראש ולעומק את התוצאות האפשריות
של מהלך כזה), ועוד. עוד אמר הנגיד כי מנסיונו אין יתרון במיזוג בין בנקים
לחברות ביטוח.
הנגיד סיכם במספר תובנות לגבי המערכת הפיננסית - תובנות, לדבריו,
שאינן חדשות, אלא שאנשים נוטים לעיתים לשכוח אותן, בעיקר בתקופות של גאות כלכלית:
בנקים הם מוסד מסוג מיוחד במינו, במובן שהם רגישים מאוד לאמון הציבור בהם. אובדן
האמון של הציבור יכול לגרום נזק בלתי הפיך למערכת הבנקאית. בהקשר זה הזכיר הנגיד
שבישראל נוהגים לציין בגאווה את האופן בו צלחה מערכת הבנקאות שלנו את המשבר. אולם,
הנגיד הזכיר שלאחר קריסת Lehman
Brothers שטה בציבור חרדה לגבי מידת
יציבותם של הבנקים בישראל. חרדה זו פסקה לאחר שבנק ישראל יצא בהודעה המאשרת את
יציבותה של המערכת, שלוותה בהתחייבות להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו
לשמור על יציבות המערכת הבנקאית ולסייע לבנקים, מתוך רצון לתמוך בציבור
המפקידים, ולאחר הכרזה של משרד האוצר בקשר לשמירה על פקדונות הציבור בבנקים. תובנה
נוספת עוסקת במוסד הפיקוח על הבנקים, ובכך שלעיתים קרובות נשמעות טענות לגבי הנטל
שמטיל עצם קיומו של הפיקוח על המערכת הבנקאית. ואולם, ברור שגופים שהם כה חשובים
מצד אחד, היות והם מחזיקים בעושרו של הציבור, ומצד שני כה פגיעים, חייבים להיות
מפוקחים בצורה טובה ולפעול בזהירות הנדרשת. דירקטורים בבנקים צריכים תמיד לזכור,
שכאשר מוצגים להם נתוני תשואה גבוהים הרי שאלו חייבים להיות מלווים בשיעורי סיכון
גבוהים, ושהבנקים בראשם הם עומדים הם אינם קרנות גידור.
