מאת: עורכת 'היהלום' - שירה עמי. הכתבה פורסמה
ב'היהלום' 207, שיצא לאור בשבוע שעבר.
כשבני יעקובי מתרווח נינוח בביתו, מול גלי הים התיכון, צף
ועולה בזכרונו מרתף ביתם של משה וסר ורעייתו, שרה, שם עשה בנדיבותם את לילותיו
בשנותיו הראשונות בניו יורק, כשבימים הוא 'יוצא לציד' בחליפת הפסים האפורה היחידה,
ששימשה כ'בגדי העבודה' שלו, כשהוא ישן במסעותיו בקרון רכבת או על ספסל בשדה התעופה,
כדי לחסוך דמי מלון.
147 עמודים אחרי שיחת הטלפון משדה התעופה למשה הג'ינג'י
הוא מונה אחת לאחת את העקרונות שבהם דבק ושהובילו אותו מלא כלום להגשמת שאיפותיו.
כדי להצליח צריך – הוא אומר:
להציב יעד ולחתור אליו לאט ובביטחון;
לרכוש שם טוב ולשמור עליו כעל נכס יקר ערך;
לדאוג תמיד שהלקוח יהיה מרוצה, שירוויח, כי אז יחזור שנית
לקנות;
להימנע ככל האפשר מלהיכנס לשותפויות עם זרים;
לעבוד על ההון העצמי שלך ולא לשם ריבית;
לא להצטמצם לתחום אחד, אלא להשקיע את הכסף ברכישות שונות, כגון
קניית בתים ומגרשים;
לעבוד על ההון העצמי שלך ולא לשם ריבית;
לתכנן לטווח ארוך ולראות שני צעדים קדימה, ולכן לא להסתפק בכך
שהלקוח שלך הוא בחור טוב ישר, כי אם אין לו כסף הוא לא יוכל לשלם לך
כשיפסיד חלק ממנו.
לתרום! לתת מן הטוב שקיבלת גם לזולת;
לזכור מאין באת;
להימנע מקיצורי דרך;
וכמובן, קצת מזל אף פעם לא מזיק.
ספק אם די היה בדף הנחיות מסוג זה כדי לסלול את דרכו של
בני יעקובי כאשר יצא בסוף שנות השבעים לאסוף את הכסף שממש לא מתגלגל ברחובות ניו
יורק, כשהוא משאיר מאחוריו אשה ושני פעוטים. כי מה שאי אפשר לרשום על הנייר זה את
חכמת הבטן, חוש הריח העסקי, קריאת הפנים ושפת הגוף והיכולת ליפול ולקום, להתייאש
ולהתאושש, לקבל מכות, ולהחזיר. חזק.
בניו יורק יש כאלה שמתים מזה. באמת. מוות שסופו בלוויה
ובכי של בני משפחה המומים. בני יעקובי היה על הסף. לא פעם – כמעט ויתר. אבל רק
כמעט. משהו תמיד החזיר אותו. אולי בעיקר ההחלטה שלא לחזור עם תחושת כישלון וזנב בין
הרגליים. על אף סיפורי העלי באבא וארבעים השודדים (וזו כמעט לא הגזמה. תקראו
ותראו), שבתה את עיני דווקא הברקה מסחרית גרידא, שהבליחה בדעתו של יעקובי ב-1987,
כאשר כבר היה סוחר מבוסס. הוא מספר, שהיה הראשון שקלט שצמיד הטניס שאיבדה כריס אברט
במהלך משחק עומד להפוך ללהיט, והראשון שיצא לחנויות עם כמויות מסחריות גדולות.
וואלה.
פעמים רבות הצילו החושים המחודדים את חייו ואת כספו. אבל
עד שהתחדדו מספיק הוא שילם שכר לימוד די גבוה: "יצאתי מהרכבת ועליתי במדרגות אל
רחוב 47 העמוס והגדוש תמיד בבני אדם רבים. הכל נראה שגרתי גמרי. נדרשו לי שלוש דקות
בלבד כדי להגיע מתחנת הרכבת עד למשרד שלי בקומה השביעית. מיהרתי אליו כדי לסכם את
הצ'קים הרבים שקיבלתי באותו יום וכדי לסדר את הסחורות" – הוא מספר. "עוד כשהייתי
בחוץ שמעתי מעבר לדלת את צלצול הטלפון. מיהרתי לפתוח את הדלת כדי להספיק לענות
לשיחה, אבל השיחה עברה מיד למשיבון.
בידי הימנית החזקתי את שפופרת הטלפון ובידי השמאלית את
תיק היד שלי שהכיל רק פנקס חשבונות שבו הייתי מחתים את לקוחותיי, כלי כתיבה, משקפת
יהלומנים ופינצטה. בעודי עומד על מקומי במצב חסר אונים זה שמעתי מאחוריי קול עבה
ומאיים: 'תניח את הטלפון'. הסתובבתי מיד לאחור וראיתי גבר גבוה מאוד שראשו הגיע
כמעט עד למשקוף הדלת ניצב בתוך הדירה ליד הכניסה למטבח. כובע גרב כיסה את פניו, ורק
עיני נראו דרכו. בידו העטויה בכפפת עור הוא החזיק באקדח בעל קנה כסוף שהיה מופנה
ישירות אל ראשי. שפופרת הטלפון נפלה באחת מידי...."
את הסוף לא אספר לכם. רק דבר אחד בטוח – הנשדד במקרה זה –
נותר בחיים. בג'ונגל הניו יורקי של אותם הימים גם זה הרבה מאוד.
לתגובות:
