קהילה - לחיי אהרון שטרנברג

  

"אני לא יודע מה יקרה אתך בחיים, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך" – אמר ד"ר לקסר לאהרון שטרנברג בן ה-18, שזחל על הארץ באפיסת כוחות, כשגופו מבקש להיכנע למחלת הטיפוס. "אתה תחיה לפחות עד גיל מאה."נוהגים לומר הרבה "בעזרת השם" ו"טפו טפו טפו" ועוד מיני אמרות שיסלקו את עין הרע, אבל נראה, שאהרון שטרנברג נחוש בדעתו להגשים את ההבטחה, אם לא למעלה מכך.

סיפורו של אהרון שטרנברג מתחיל ב-1922, בעיר צ'רנוביץ שהייתה שייכת עד מלחמת העולם הראשונה לאוסטרו הונגריה, עד מלחמת העולם השנייה – לרומניה, ומאז עד היום - לאוקראינה. ב-1941, כאשר פלשו הגרמנים לצ'רנוביץ, היה אהרון שטרנברג סטודנט למשפטים. שני בני דודיו, שכבר היו עורכי דין, הודיעו לו שיסתלק מביתו. הם נעצרו, וגורלם לא נודע עד עצם היום הזה, ואילו חייו של אהרון ניצלו. הייתה זו הפעם הראשונה, ובהחלט לא האחרונה.

יום אחד, בשעה שחזר עם אביו מבית הכנסת, שם חגגו בשמחה גדולה את חג שמחת תורה, נשמעו בחוץ קולות הרמקולים שהודיעו, שעל כל היהודים המתגוררים ברחובות מסוימים לעזוב את בתיהם תוך שעה אחת. מי שייתפס בביתו – יירה. איש לא ניסה להתחכם. תוך שעה אחת נמצאו עגלות וסוסים לנשים ולילדים, כשהגברים הולכים לצדם ברגל עד לנהר הדנייסטר רחב הידיים. אהרון, אביו, אמו ואחותו הצעירה, הוכנסו לבית ריק. הם שהו בו שבוע, שלאחריו הורו להם ללכת ברגל, בלי אוכל ובלי שתייה, בדרך בוצית ארוכה מאוד, לאחד הכפרים המרוחקים, שם שוכנו בבתי מגורשים. "לא היה אוכל. אפילו לא רבע פרוסת לחם" – הוא נזכר בבהירות. "אבא נהג לחמוק כדי לבקש מהאוקראינים העניים שהתגוררו בכפר פת לחם או תפוח אדמה. כאשר הסתובב בכפר הציע לאנשים שיתקן את חלונות בתיהם השבורים. הוא ידע שיהלום יכול לחתוך זכוכית, ועל כן הוציא יהלום מאחד התכשיטים של אמא, גייס פטיש ומסמרים, וכך, מבלי שהיה לו אפילו מושג קלוש בזגגות, הפך לזגג הכפר. במשך חודשים אחדים הצילה עבודת הזגגות של אבא את חיינו. אולם, ערב אחד הלך אבא לישון על הרצפה, ולא התעורר יותר. הוא היה אז כבן 40.

ניסיתי למלא את מקומו, ולא הצלחתי, משום שחליתי בטיפוס. בתקופה שבה שכבתי מוטל על הארץ ללא הכרה, בא לעזרת אמא מכר, שנהג לפרק את היהלומים מהתכשיטים שלה ולמכור מעת לעת יהלום אחד, כדי שנוכל לקנות מעט אוכל. את התזונה שלנו השלימו עשבים שאמא הייתה מלקטת. בי טיפל בינתיים אחד מהיהודים המגורשים שהיו אתנו, שהיה רופא רגיל וגם רופא אלטרנטיבי, ושטיפל בי באמצעות תרופות שהצליח להשיג, באמצעות עשבים ובעיקר באמצעות שיחות נפש, שעודדו את רוחי והבטיחו לי חיים ארוכים.כשהרוסים הצליחו להשתלט על הכפר, הציעו לנו להצטרף אליהם. הם נסעו בטנקים, ואנחנו הלכנו לצדם ברגל, כשמדי פעם הם מאפשרים לנו להיכנס לטנק או לרכב ולנוח מעט. את ד"ר לקסר הם לקחו אתם, ומאז עד היום אין אנו יודעים מה עלה בגורלו."

"שלוש וחצי שנים נדדנו בדרכים. משחזרנו לביתנו בצ'רנוביץ ראינו שבבית מתגוררים השופט המחוזי והתובע הכללי. במחווה של חסד לכאורה התירו לנו הפולשים לגור בשניים מחדרי ביתנו הגדול. ב-1945 החליטו האוקראינים לאפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל, בתנאי שיחתמו על ניירות המעידים על כך שהם מוותרים על בתיהם וכל רכושם. וכך עשינו.יום אחד פשטה השמועה, שמי שרוצה לעבור את הגבול לרומניה לא ייתקל בהתנגדות של הרוסים. זרמים אדירים של בני אדם התחילו לנהור לעבר הגבול. הגענו לעיירה שוטס, שם פגשנו אנשים מארץ ישראל. הם שאלו אותי מה בדעתי לעשות בארץ. השבתי, שאני רוצה להילחם, ועל כן צירפו אותי לקורס הכנה לצבא. לאחר סיום ההכשרה הפכתי למרכז מחוז מטעם עלייה ב'.

מרומניה עשיתי את דרכי לבולגריה, כדי להגיע לשתי אוניות המעפילים הגדולות שהיו אמורות להשיט אותנו לארץ ישראל. נחילי אדם ירדו מהרכבות בדרכם לאנייה. התרוצצתי ביניהם כשאני קורא בקול בשמה של אמי. בדרך נס הצלחתי למצוא אותה.באנייה מוניתי כאחראי על מחסני המזון. הבריטים לא ממש התלהבו מהרעיון ש-8000 המעפילים שהיו על אנייה אחת ו-7000 שהיו על אנייה שנייה אכן יגיעו למחוז חפצם. מייד כשיצאנו לדרכנו הוקפנו באניות מלחמה בריטיות, שליוו אותנו אחר כבוד למחנה מעצר בקפריסין. ושוב – קיבלתי תפקיד. הפעם, הייתי הממונה על הדואר. בתוקף תפקיד זה הייתי היחיד שיצא בכל יום מהמחנה לעיר פמגוסטה. אני מחייך כשאני נזכר איך בכל בוקר היה מגיע הטנדר לאסוף אותי, כשהנהג מצדיע לכבודי...

בינתיים, בארץ פרצה מלחמה, הוקמה מדינה,  הלחימה נמשכה, ואנחנו – במחנה מעצר. לבסוף, ב-4.2.49, ביום הולדתי ה-27, ראינו מרחוק את הר הכרמל. החלום התגשם."

"אמי ואני הוסענו לבנימינה, הסמוכה לכפר גליקסון, שם הייתה אחותי, שעלתה לארץ עם עליית הנוער. מייד התחלתי לדאוג לפרנסה, כשאני עוסק בכל עבודה מזדמנת, קשה ככל שתהיה. לאחר תקופה מסוימת העבירו אותנו לרמלה, ושיכנו אותנו בבתי ערבים. בזכות קורס ההכנה לצבא שעברתי ברומניה הוצע לי להצטרף לקורס הראשון של משטרת ישראל. אחר כך נשלחתי לקורס הסמלים הראשון של המשטרה, ולבסוף נשלחתי להדריך בבית הספר הראשון לשוטרים בירושלים. שם פגשתי חניכה יפה וחיננית בשם חוה גולדפינגר, שהייתה לרעייתי. בשעה שעמדנו מתחת לחופה התחילו לשרוק כדורים מעל לראשינו. אנחנו, ואתנו האורחים, נשכבנו על הרצפה כדי להגן על עצמנו...

לשמחתה הגדולה של אמי עודדה אותי רעייתי לעזוב את המשטרה ולחפש פרנסה שאינה כרוכה בהיעדרות מהבית בלילות, בשבתות ובחגים.יום אחד, בעודי חוזר באוטובוס מחיפוש עבודה בתל אביב לביתי שבירושלים, ראה אותי חסיד שנסע באוטובוס. התחלנו לשוחח באידיש. לשאלתו, השבתי שאני מחפש עבודה. 'אני אהיה המלאך שלך' – אמר לי ישראל, שאיני זוכר את שם משפחתו. הוא הזמין אותי להגיע למחרת בשעה עשר למפעל של קלמן הלל פרנקל שם עבד, ומבלי שהכיר אותי וידע מי אני, הבטיח להמליץ עליי וללמד אותי את המקצוע. וכך, בשנת 1952, התחיל הרומן שלי עם ענף היהלומים.

אחרי שנתיים עברתי למפעל של יוסף גולדפינגר וזרח פלוק, שם עבדתי כמנהל.  במלחמת קדש הכרתי את פריץ חוצ'נר, שהציע לי לנהל את המפעל החדש שהקים. זמן קצר לאחר מכן הציע לי סגן המפקח על היהלומים – עזריאל בן משה, שהיה חברו הטוב של גיסי – יוסף, לסייע למשפחת ברכפלד להקים מפעל בישראל. וכך, ב-1963,הקמתי מפעל. תוך זמן קצר העסקנו 200 עובדים ואף מסרנו עבודה לקבלני משנה.לאחר שנים רבות הציעו לי בני המשפחה לעבוד חצי יום במפעל, וחצי יום כעצמאי בבורסה. וכך נכנס מקצוע התיווך לחיי. כאשר עברה משפחת ברכפלד לתחום הנדל"ן וסגרה את המפעל, התחלתי לעבוד כמתווך במשרה מלאה, ולהעסיק קבלני משנה בליטוש. במקביל, התחלתי לעסוק בעבודה ציבורית בבורסה. נשיא הבורסה דאז - משה שניצר, מינה אותי כחבר בוועדת הביקורת – תפקיד אותו מילאתי שנים רבות. כמו כן כיהנתי, ואני עדיין מכהן, בדירקטוריון מפעלי הבורסה.

לפני שתים עשרה שנים, כשחלתה רעייתי האהובה – הפסקתי לעבוד. לפני עשור נפטרה חווה, וכך הגיעו לסיומן השנים היפות כל כך שהיו לנו ביחד. כיום אני עדיין מגיע לישיבות הדירקטוריון בבורסה, וכשאני מגיע אני נהנה לבקר את חבריי במשרדים השונים.כאשר בני, דוד, כיום בן 49, היה נער, נהג לעבוד במפעל בימי החופשות מבית הספר. הבטחתי לו, שכשיגדל אצרף אותו לענף. כשהשתחרר מהצבא ביקש שאמלא את ההבטחה. אמרתי לו, שכאשר הבטחתי מה שהבטחתי שכחתי לציין, שאמלא את ההבטחה רק אחרי שיסיים תואר שני... כיום הוא רואה חשבון מצליח...

לדוד שתי אחיות: אורית – הבכורה (55), ושבית הקטנה (32), שקראנו לה כך משום שהיא שבתה את לבנו. יש לי שבעה נכדים, וכולם חמודים, חרוצים ומצליחים."

אנחנו מאחלים לאהרון שטרנברג מזל טוב מקרב לב ליום ההולדת. עד מאה ועשרים כעשרים. כה לחי!

לתגובות:

מערכת היהלום: shira@hayahalom@gmail.com