לרגל יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, חולק אתנו חברנו היקר אריק באוכמן סיפור אישי ממלחמת ששת הימים.
אריק, שנולד ב-14 במאי שנים ספורות לפני קום המדינה, לקח חלק פעיל ברבות ממערכות ישראל - במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה הארוכה, במלחמת יום הכיפורים ואף במלחמת לבנון הראשונה. סיפורים יש לו בשפע - על חיילים במלחמת ההתשה שלא רצו לצאת לחופשות כי הדרך מהתעלה צפונה, הביתה, היתה המסוכנת ביותר, על הפלת מיג מצרי מעל התעלה (פעולה עליה זכה בתעודת הוקרה), על חברים שנפצעו וחברים שנהרגו ועל אחוות הלוחמים בצה"ל.
ביום הזה, אריק משתף אותנו בסיפור מיוחד, לא על חברים שנפלו ולא על רגעי הקרב, אלא על הרגע שאחרי ומה שהוא הביא אתו.
"השנה היתה 67, מלחמת ששת הימים", הוא מספר. "שירתתי בצנחנים, פלוגה א', גדוד 66, חטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור. הייתי סמל ראשון, ונפלה בחלקי הזכות הגדולה להימנות עם משחררי הכותל. רבים בארץ גדלו על תמונת תקיעת השופר המפורסמת, אבל היום לא הסתיים ברגע הזה... רגעים ספורים אחרי השחרור, הלכנו לנוח על קיר, מרחק 20 מטרים מהכותל עצמו. אנחנו נחים, ופתאום מאחד הבתים יוצא, נסער, גבר ערבי. "דוקטור, דוקטור", הוא קורא לעברנו. ניגשנו, אני וחבר ששימש כמתורגמן, והבנו שאשתו של הגבר כורעת ללדת. קראתי לרופא, דר' אורי פרוינד, והזהרתי את הגבר - "אם זה אמבוש, אזי תמות". הדוקטור הגיע וראה את האישה הכורעת ללדת. מטעמי צנעת הפרט, התבקשתי לעמוד במפתן החדר, ולאבטח מבחוץ ומבפנים. כמה דקות חלפו ולפתע שמעתי בכי של תינוק שרק נולד, ואת צעקתו של הדוקטור: "העיקר - לא חייל!!!". בת נולדה.
דר' פרוינד קיבל בהמשך את עיטור המופת על חילוץ וטיפול בפצועים בקרב על גבעת התחמושת, ונהרג במלחמת יום כיפור באגם המר בגזרה המצרית.
לימים, ישבתי עם אשתי באחד הערבים, וצפינו בתכנית אירוח כלשהי. בין המרואיינות היתה אישה, שסיפרה שנולדה ביום שחרור הכותל, ושסיפור הלידה שלה סופר לה שוב ושוב כרגע של נס. אני מקשיב לאשה ומבין - זו התינוקת שלנו, התינוקת שיילד דר' פרוינד. התברר שהיא היתה נכדתה של יהודיה מיפו, שנישאה לערבי ועברה לירושלים ב-48'. היא עצמה גדלה כיהודיה, וחיפשה את שורשיה וסיפור לידתה.
זה הרגע שאני בוחר לחלוק, כיוון שהוא מסמל בעיני הרבה, ומראה לכולנו, דווקא בימים אלה, שהמוסר האנושי והיהודי חזק ואיתן, גם בקרב.
רבים מחברי לנשק נפלו ונפגעו, ואני זוכר את כולם. אבל ביום הזה אני רוצה להזכיר את טלי בן ארמון, בת משפחתי. טלי שרתה בפיקוד צפון כתצפיתנית. באחד הלילות באוקטובר 2001 היא זיהתה תנועה חשודה בגבול. היא הזעיקה כוחות והדריכה אותם בקור רוח מעמדת התצפית, וסייעה למנוע אירוע חבלני. ההתנהלות המקצוענית שלה זיכתה אותה בתעודת הוקרה מאלוף פיקוד הצפון ובחופשה מיוחדת, אליה יצאה יום למחרת. היא נסעה מהבסיס הביתה, עלתה על קו 842 מקרית שמונה, ונרצחה על ידי מחבל שתקף את נוסעי האוטובוס בעפולה. בת 20 היתה במותה.
יהי זכרה, וזכר כל הנופלים והנופלות, ברוך.
