אם נדמה לכם שמדי שבוע (בערך) מתגלה יהלום ענק, אתם צודקים. בתשע השנים האחרונות יצאו כ-65 הודעות לעיתונות שעניינן יהלומי ענק שהתגלו - רובן בחמש השנים האחרונות. ההודעות האלה אינן זיוף - אכן מתגלים יהלומי גדולים. מדובר, בין השאר, בתוצאה של שיפורים טכנולוגיים באופני הכרייה וההפכה של אבני הגלם. בעבר, אבנים רבות נשברו במהלך ההפקה, לכן לא הגיעו לגדלים עליהם אנו קוראים היום. בימים אלה שבירה לא מתוכננת של הגלם עדיין מהווה בעיה, בייחוד עבור חברות קטנות יותר, אבל האמצעים הטכנולוגיים משתפרים ואבנים נכרות בצורה שלמה יותר.
כמובן, לא מדובר רק באספקט הפיזי של הפקת אבנים גדולות. על פי חוק, חברות הנסחרות בבורסה מחויבות לדווח על אירועים "חומריים" שקורים, העשויים להשפיע על מניות החברה. מכיוון שאצל חברות היהלומים אבן אחת יכולה להיות משמעותית ביותר, הרי שהדיווחים האלה משרתים לא רק את מערך יחסי הציבור של החברה, אלא גם את בעלי המניות. כאשר חברות קטנות יחסית מגלות יהלומים גדולים, הדבר משמעותי ביותר: כשחברת לוקרה כרתה את יהלום הענק ב-2015, שוויו היה פחות או יותר 15% משווי מניות החברה - תגלית משמעותית לכל הדעות. לוקפה, חברה קטנה נוספת, הוציאה לא פחות מ-15 הודעות לעיתונות בנושא בשלוש השנים האחרונות, וג'ם דיאמונדס הוציאה חמש רק ב-2017, שעדיין לא הסתיימה. לעומתן, דה בירס, אלרוסה וריו טינטו ממעטות להוציא הודעות כאלה, פונות לעיתונות בעיקר לפרסום מכלולים שלמים של יהלומים, שנכרו במשך חציון או שנה שלמה.
חברות כרייה פרטיות, שאינן נסחרות בבורסה, לא נוטות לפרסם הודעות כאלה - גם אם התגליות שלהן נדירות ויקרות ערך. האם מדובר רק בחובת דיווח או גם במינוף לצרכי יחסי ציבור, גיוס משקיעים ושיווק? לא בטוח. מה שבטוח הוא שמדובר במגמה שהולכת וגוברת, עד כי כמה וכמה גורמים כבר התחילו להתייחס אליה בגיחוך.
